<h1>ספר התדיר הלכ' שחיטה סימן נ"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
צריך השוחט שיהיה גדול בן י"ג שנה ויום אחד, וזריז וחכם ובקי ובן דעת, ויהיה בחזקת ישראל ולא בחזקת משומד אוכל נבילה לתיאבון, ויהיה ירא שמים ונאמן במצות ומומחה — ר"ל שקיבל רשות על השחיטה מחכם ומוחזק ברגילות שישחוט בפני חכם ובקי עד שיהיה אומן בדבר. ועבד ואשה הבקיאים מותרים לשחוט.
<h2>דף ח:</h2>
ואם אין לו סכין של ישראל וצריך הוא לשחוט בסכין של גוים, נועצה בקרקע קשה, או מעבירה במשחזת ומקנחה בבגד קשה ומותר לשחוט בה. וכן צריך לקנח הסכין בין כל בהמה ובהמה, שמא תמצא אחת מהן טריפה.
<h2>דף ט.</h2>
גם צריך השוחט ליזהר כשאוחז בסימנין, שלא ימשוך אותן בכח, שמא ישמיט אחד מהן או יעקור אחד מהן ממקום חיבורו ויפסל. כי אפשר לשחוטה שיעשה שמוטה. וזהו הנקרא עיקור. ואם שחט ומצא הסימנין שמוטין, אם לא תפס בהן כששחט, שחיטתו כשירה בדיעבד. ואם לא בדק הסימנין, וכבר נפסק הראש שאי אפשר לראות הסימנין אחר השחיטה לידע אם נשחטו כראוי שחיטתו פסולה.
<h2>דף י:</h2>
ואם אין לו סכין של ישראל וצריך הוא לשחוט בסכין של גוים, נועצה בקרקע קשה, או מעבירה במשחזת ומקנחה בבגד קשה ומותר לשחוט בה. וכן צריך לקנח הסכין בין כל בהמה ובהמה, שמא תמצא אחת מהן טריפה.
וצריך לבדוק הסכין אחר השחיטה כדרך בדיקתה קודם שחיטה. וכן בין כל שחיטה ושחיטה, שמא תימצא הסכין פגומה באחת מהן ולא תיפסל אלא אותה לבדה. אבל אם לא בדק הסכין בין שחיטה לשחיטה כי אם באחרונה ונמצאת פגומה, כולן פסולות ואפילו הראשונה, שאין אנו יודעים באיזו נפגמה. ואם שכח ולא בדק הסכין קודם השחיטה יבדוק אחר השחיטה. ואם ימצא בה פגם פסולה. ואם בדק הסכין קודם שחיטה, ונאבדה הסכין אחר השחיטה, ולא (בדקו) [בדקה] כשירה. אבל אם לא בדק הסכין קודם שחיטה ונאבדה הסכין קודם בדיקה פסולה, דבחזקת איסור עומדת הבהמה עד שיודע לך במה נכשרה. נשחטה, בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה.
<h2>דף יג:</h2>
וזמן השחיטה בין ביום בין בלילה לאור הנר. וביום טוב מותר לשחוט לצורך אותו היום.
<h2>דף טז:</h2>
ודרך השחיטה סכין למעלה וצואר הנשחט למטה. ומוליך ומביא, ואפילו אם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אך שיהיה בסכין מלא צואר, וחוץ לצואר כמלא צואר, לפי הנשחט. דהוו להו שני צוארין. ובזמן שהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר בעוף.
<h2>דף יז:</h2>
והשוחט במקום שיש חכם גדול ממנו צריך להראות לו הסכין קודם שחיטה. ואם אין שם חכם יבדוק הוא לעצמו, דעד אחד נאמן באיסורין. ודין בדיקת הסכין בחידודה ובשני רוחותיה מחששות פגימות מסוכסכות עם הציפורן אצבע ובשר. ואם ימצא בו שום פגם בהולכה או בהובאה אפילו כחוט השערה אסור לשחוט בה. אך אם יש בה פגימה אחת מסוכסכת בראש הסכין כשירה בדיעבד אם כרך בה בגד או שום דבר. ואם הסכין דומה לזנב השיבולת — שהוא אספר"א בלעז — ואין בה פגם כל עיקר מותר לשחוט בה.
<h2>דף יט.</h2>
מקום שחיטה בקנה מצד הראש למטה משיפוי כובע. ומצד הגוף עד כנפי ריאה התחתונה, שהיא העליונה כשמעמידה הטבח. ובושט מצד הראש כדי תפיסת שתי אצבעות. ומצד הגוף עד שישעיר הושט, זהו שיעור הבהמה. ובעוף מצד הראש כפי גודלן וקוטנן. ולמטה מצד הגוף עד הזפק.
גם צריך להזהר שלא יצא ממקום הראוי לשחיטה ואפילו התחיל לשחוט במקום הראוי לשחיטה וגמר שחיטתו למעלה משיפוי כובע שאינו ראוי לשחיטה פסולה. כל שכן אם התחיל לשחוט במקום שאינו ראוי לשחיטה אע"פ שגמר שחיטתו במקום ראוי שחיטתו פסולה. וזו היא הנקראת הגרמה.
<h2>דף כז.</h2>
מקום השחיטה הוא מהצואר ולא מן העורף, שנאמר [ויקרא ט'] וישחטהו, במקום ששח חטאהו. ושיעור שחיטה בבהמה וחיה, הקנה והושט, עד שישחוט שניהם או רוב משניהם, ובעוף אחד מהן או רובו של אחד מהן. פחות מכאן פסולה. ויש לנו על זה רמז מן התורה, שנאמר [דברים י"ב] וזבחת כאשר ציויתיך. הכ"ף היא אות השימוש. א' אחד בעוף. ש' שנים בבהמה. ר' רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה.
<h2>דף ל:</h2>
גם צריך ליזהר שיהא מוליך ומביא את הסכין על הנשחט, כאשר כתבנו. ושלא ידחוק בידיו על הצואר וידרוס ויחתוך סימן והצואר כמו שחותך את הדלעת ואת הצנון. ואם דרס וחתך בבת אחת בלא הולכה והובאה שחיטתו פסולה. וזו היא הנקראת דרסה. גם צריך להזהר שלא יחליד ראש הסכין תחת העור או אפילו תחת הצמר או תחת מטלת. כל שכן שלא יחלידנו בין סימן לסימן. כלל הדברים, צריך שיהא הסכין מגולה. ואם לא עשה [כן] הרי זו חלדה ופסול.
ודרך השחיטה סכין למעלה וצואר הנשחט למטה. ומוליך ומביא, ואפילו אם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אך שיהיה בסכין מלא צואר, וחוץ לצואר כמלא צואר, לפי הנשחט. דהוו להו שני צוארין. ובזמן שהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר בעוף.
<h2>דף לב.</h2>
וצריך ליזהר שלא ישהה בשחיטה, ובפרט בושט. אך בקנה אין שהייה בעוף כלל, מידי דהוי חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו כשר. ושיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואם הפסיק בתוך השחיטה ושהה כשיעור זה, בין בשהייה אחת בין בשתים בין בכמה שהיות נקרא שהייה.
<h2>דף לח:</h2>
ובהמה שאינה בת שבעה ימים אסורים באכילה, אבל עוף מותר. והשוחט את המסוכנת, אם היא בהמה דקה ופשטה הרגל שלפניה ולא החזירה או שכפפה ולא פשטה פסולה. אבל ברגל שלאחור בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשירה. וחיה בין דקה בין גסה כבהמה דקה לפירכוס. ובהמה גסה בין כפפה ולא פשטה בין (כפפה) [פשטה] ולא (פשטה) [כפפה] בין ביד בין ברגל כשירה. ואם התריזה, בין דקה בין גסה בין בעוף כשירה. ועוף אפילו לא ריפריף אלא בעינו או כשכש בזנבו כשר. וסימני פירכוס שאמרנו אינם צריכים אלא כשהיא מסוכנת, כגון שמעמידין אותה ואינה עומדת בין בהמה בין חיה בין עוף. אבל אם היא בחזקת בריאה אפילו אין בה אלא אחד מסימנין הללו כשירה.
<h2>דף מא.</h2>
ובכל מקום מותר לשחוט חוץ מן הכלים המלאים מים צלולים ומן הנהר ומן הים, שלא יאמרו הרואים לזרוק דם לע"ז שוחט בכלים, ולשר הממונה על הנהרות והימים שוחט בהן לשמו. ואם הוא בים בתוך הספינה שוחט הוא בדופני הספינה, והדם שותת ויורד לתוך הים. ואסור לשחוט לשם הרים לשם גבעות לשם מלאכים לשם מזלות, כמו שעושין אלה המלחשים גם לשם קרבנות. ואם שחט לשום אחד מהם שחיטתו פסולה.
<h2>דף מה.</h2>
מקום שחיטה בקנה מצד הראש למטה משיפוי כובע. ומצד הגוף עד כנפי ריאה התחתונה, שהיא העליונה כשמעמידה הטבח. ובושט מצד הראש כדי תפיסת שתי אצבעות. ומצד הגוף עד שישעיר הושט, זהו שיעור הבהמה. ובעוף מצד הראש כפי גודלן וקוטנן. ולמטה מצד הגוף עד הזפק.
<h2>דף נד.</h2>
גם צריך השוחט ליזהר כשאוחז בסימנין, שלא ימשוך אותן בכח, שמא ישמיט אחד מהן או יעקור אחד מהן ממקום חיבורו ויפסל. כי אפשר לשחוטה שיעשה שמוטה. וזהו הנקרא עיקור. ואם שחט ומצא הסימנין שמוטין, אם לא תפס בהן כששחט, שחיטתו כשירה בדיעבד. ואם לא בדק הסימנין, וכבר נפסק הראש שאי אפשר לראות הסימנין אחר השחיטה לידע אם נשחטו כראוי שחיטתו פסולה.
<h2>דף פו:</h2>
וצריך לברך קודם שחיטה בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. ושוחט כל הצריך, אפילו ריבוא, בין בהמה בין חיה או עוף. ואם שח בענינים שאינם מעניני השחיטה חוזר ומברך. ואם שכח ולא בירך בין בשוגג ובין במזיד שחיטתו כשירה, אלא שחיסר מצוה.
